Followers
Archives
- March 2016 (1)
- February 2016 (2)
- January 2016 (4)
- December 2015 (3)
- November 2015 (3)
- October 2015 (2)
- September 2015 (5)
- August 2015 (3)
- July 2015 (7)
- June 2015 (5)
- January 2014 (3)
- December 2009 (1)
Categories
רשומות פופולריות
-
סיכום אחרון, תדרוך קצר, המדים מצטיירים כצלליות מול הפנסים. החשכה – בת לוויה נאמנה, לפעמים מושיעה, לפעמים משלה – מכתרת את החבורה, מאגפת מ...
-
מביט ממרחק של נשימה על החיים שחייתי עד כה. הם לא קצרים ולא ארוכים, אפילו בשביל חייל. איני מוכן למות עדיין, אבל ראיתי די וחוויתי מספיק כד...
-
היא תופרת אותי תפר אחר תפר, מניחה את ידיה על ברכיה ואומרת: "תינוקי, אני יודעת מה אתה מרגיש, הרי מי אם לא אני תופרת אותך בכל ליל...
-
אני לא מאמין בכאלה דברים. אבל בניה נקרא על שמו של אחד מגיבוריו של המלך דוד גם אני ואליאב היה אחיו הבכור של המלך דוד
-
בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ות...
-
"בסוף השבוע הקרוב נוכל לעשות את זה שוב?" שואלת, וטומנת את ראשה בירכיי. "ברור שנוכל, איזו שאלה, אנג'ל," מניח את...
-
כל מי שמגיב דרך דיסקוס יכול לקבוע הגדרות כדי לקבל אך ורק את התגובות שממוענות אליו ספציפית (כמו שזה קורה בישרא). ככה :
-
"אוח, תינוקי, אתה ילד רע," לוחשת באוזני כשאני מעביר את ידי על ישבנה המוצק והזעיר כמו שאני אוהב. הילדים מורחים על פניהם את ה...
-
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שיד...
-
מגע שפתייך על פניי מותיר שובל של לחות ותשוקה בשוליים. יש בך דבר-מה בפניו איני מסוגל לעמוד. דבר-מה ממכר, רך ומלטף. כשאת מחככת את לחייך בל...
BlogRoll
-
-
בדידות בצמרת2 years ago
-
כתובת מעבר6 years ago
-
פרידה, והצורך בצורך6 years ago
-
-
-
ורד לבן / פרק שני8 years ago
-
Permission to be bold?8 years ago
-
האביב הגיע לדיסקוס!8 years ago
-
בין מורשת לדת8 years ago
:My friends said
Showing posts with label כשהכרנו. Show all posts
Showing posts with label כשהכרנו. Show all posts
Wednesday, July 22, 2015
אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה
וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה,
ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
Saturday, July 18, 2015
לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי העתיד, כשמאחורי גבי ניצבה עופרת יצוקה ולעיניי התפרש גבול לבנון עם כל ההפתעות שטמונות בו. אננה הייתה חברה שלי במשך שלושה (או ארבעה) חודשים. אהבנו אני חושב, בצורה לה היינו מסוגלים. אני אהבתי את הקוקטיות הנשית שלה, בעזרתה שלפה את הארנק מהכיס האחורי של מכנסיי; והיא אהבה את העובדה שתמיד כשחיבקה אותי וכינתה אותי "גדול שלי", מצאה בכיס האחורי ארנק ובו שטרות בהם רכשה לעצמה שמלות יפהפיות, ודגמנה לי אותן. הן נקנו ממני ועבורי, וגם אם לא, זה מה שדמיינתי לעצמי והיה לי טוב ונעים בתוך האגדה. הייתי כלי משחק שלה לא פחות ממה שהיא הייתה כלי משחק שלי. לצערי, שברון הלב שהרגשתי כאשר נטשה אותי (היא לא עזבה, היא נטשה) היה אמיתי. ושם, על הגג, כששנינו מנדנדים את הרגליים שלנו באוויר והיא מפעם לפעם מנשקת אותי ומכנה אותי "גדול שלי", וצוחקת אתי הנמס לתוך שלולית של אסירות תודה, היא השמיעה לי מספר שירים של זמרים אהובים. הקשבתי בחיוך וציינתי שהם מאוד... אה... נחמדים (?)
Labels:כשהכרנו
Tuesday, July 7, 2015
בניתי לנו אתר. לה, בעצם. עכשיו שתיים וחצי לפי שעון ישראל. בעוד חצי שעה ימלאו לנו שש שנים. מגיע לה. אני מתכוון ש"מגיע לה אתר משלה", טוב נו... גם לסבול אותי מגיע לה. כי היא כזאת מתוקתית, שאין לה ברירה פשוט. וגם כי היא בחרה. ואפילו כי אני בחרתי. ולמעלה מכך, כי שנינו בחרנו.
Saturday, July 4, 2015
"אתה
יודע שבשבוע הבא אנחנו חוגגים שש שנים?" ניגבה את ידיה ותלתה את המגבת על הידית של התנור.
"ברור! נראה לך שאשכח משהו כזה?" הקפתי
את הסלון, נטול הילדים, בעיניי.
"אתה זוכר שאמרת שלא נחזיק מעמד מעבר
לשלושה חודשים ואף התנצלת מראש?" התיישבה על הכיסא ליד הבר ומתחה את זרועותיה
העייפות על הדלפק.